דחיפות קלות
דמיינו לעצמכם שאתם מחליפים ליום אחד את ראש הממשלה שלנו, וגיליתם שיש מגפת יתר לחץ דם בקרב אזרחי המדינה ועליכם לקבל החלטה איך לצמצם את כמות צריכת המלח בקרב האזרחים. הרעיונות הראשונים שיעלו לכם לראש יהיו כנראה להטיל קנס על הציבור, להעלות מס על צריכת מלח, לשנות רגולציה ועוד ועוד… רעיונות אלה מבורכים אך יש דרך קלה יותר.
ממש לפני עשור
ממשלת ארגנטינה התמודדה בדילמה הזו , באותם ימים(שנת 2011) כל תושב ארגנטינה צרך בממוצע 13 גרם מלח ביום, כאשר המלצת ארגון הבריאות הבינלאומי קבע שאין לצרוך מעל 5 גרמים ליממה.
אז מה עושים כדי להוריד את צריכת המלח?
הצעד המשמעותי ביותר שעשו בממשלה ארגנטינה היה איסור על מלחיות במסעדות, או יותר נכון איסור על הנחת מלחיות במסעדות כשהלקוחות מתיישבים בשולחן. מהלך זה נועד בשביל "לאלץ" את הסועדים קודם לטעום את המנה ורק אז לבקש בצורה אקטיבית את המלח מהמלצר. רבים מאיתנו מקבלים החלטה האם לשים מלח אפילו בלי שטעמנו את המנה, פשוט כי אנחנו אוהבים מלח, או יוצאים מנקודת הנחה שחסר מלח באוכל. כאשר המלחייה לא נמצאת על השולחן אנחנו צריכים להמתין למלצר – לבקש מלחייה – לחכות למלחייה ורק אז לשים את המלח, רבים מאיתנו יעדיפו להתפשר על האוכל ולא לחכות למלצר ובכך ממשלת ארגנטינה יצרה "דחיפה קלה" לאזרחים ואילצה אותם בלי מודעות לצמצם את צריכת המלח שלהם במסעדות.
מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
נסו לחשוב על הפעולה שהייתם רוצים שתקרה, לצורך הדוגמא בעל מסעדה רוצה לצמצם את כמות צריכת הרטבים במסעדה להגדלת ריווחיות וצמצום הוצאות, ישנם מספר אופציות שניתן לעשות אך אם ניקח את הניסוי בקטנה שדיברנו עליו עכשיו ההמלצה הייתה פשוט לא להגיש רטבים לשולחן אלא לחכות שהלקוחות יבקשו, נכון יש אלמנט חוויתי בהגשת הרטבים לסועדים ומסעדנים רבים רוצים שזה יהיה חלק מתהליך הסעודה לכן לאותם מסעדנים ההמלצה היא לחפש בקבוקי רטבים עם פקק קטן וצר יותר על מנת שההוצאה תהיה איטית יותר והרוטב לא ישפך מהבקבוק, הסועדים באים בשביל האוכל פחות בשביל הרטבים לכן מה שיוצא הסועד מרוצה, לרוב החלטת על כמות הרוטב שתהיה בצלחת לא מחושבת על ידי הסועד אלא כמה שנשפך יותר טוב, הקטנת פתח לטווח ארוך תראה צמצום בהוצאות.
